שיעורי חיים מהשבטים של טייוואן: חיוך, חלומות ושורשים

כותבת המאמר- מיטל מרגוליס לין

כשאנחנו חושבים על טייוואן, עולות מיד תמונות של טכנולוגיה מתקדמת, מפעלי ענק ותעשיית השבבים שמזינה את העולם כולו. Made in Taiwan – שהיה פעם סמל למוצרים פשוטים וזולים – הפך לאות כבוד של חדשנות עולמית. אבל מעבר לאורות הניאון של טייפה ולמרכזי ההיי־טק, מתגלה עולם אחר – עתיק, פראי ומלא חכמה. בלב ההרים הירוקים, לאורך החופים הפראיים ובכפרים הנסתרים, מתקיימת עד היום תרבותם של השבטים הילידיים של טייוואן: שישה־עשר מוכרים רשמית, ועוד כמה המבקשים הכרה.

במהלך השנים נסעתי שוב ושוב אל כפרי השבטים – לא רק כתיירת סקרנית, אלא כחוקרת שמבקשת להבין לעומק את תפיסות העולם, הערכים ודרכי החיים שלהם. ישבתי עם משפחות מקומיות סביב שולחנות פשוטים, האזנתי לשירה עתיקה בלילות הרריים קרירים, צללתי אל תוך עולם האומנויות העשיר שלהם, ראיתי ילדים משחקים בחופי האוקיינוס ולומדים שיטות דיג מסורתיות, טעמתי קקאו טרי מהשדות הטרופיים – וכל מסע כזה היה גם מסע פנימי. בין ההרים והחופים מצאתי שיעורים פשוטים ועמוקים לחיים, כאלה שממשיכים ללוות אותי ביומיום. כאן אני רוצה לשתף בכמה מן התובנות הללו.

חיוך ככלי – שבט אמיס

האוקיינוס השקט נפרש כמרבד אינסופי בצדו המזרחי של האי. גלים גבוהים מתנפצים אל החוף, ריח החול והאוקיינוס ממלאים את האוויר, ומעבר לקו המים מתרוממים רכסי הרים מכוסי עננים. שם, לאורך רצועת החוף הארוכה, פזורים כפרי שבט האמיס, השבט הגדול ביותר בטייוואן.

האמיס הם אנשי הים. במשך דורות חיו מדיג, יצאו בסירות עץ קטנות לים הפתוח, הכירו כל זרם וכל שפל. מיומנותם בלכידת דגים לא הייתה רק מקור מזון – אלא חלק מהזהות. כשאתה שומע את קול הגלים מתערב עם צחוקם של הילדים המשחקים בחוף, קל להבין עד כמה הים הוא הלב הפועם של תרבותם.

בחברה המטריארכלית של האמיס, הנשים מובילות את חיי הקהילה, והגברים מצטרפים לבית האישה לאחר הנישואין. אבל מה שכבש אותי אצלם הוא דווקא החיוך. חיוך רחב, בלתי אמצעי, כמעט תמידי.

פגשתי את החיוך הזה לראשונה דווקא מחוץ לטייוואן – ביריד תיירות בינלאומי בתל אביב בשנת 2019. הייתי אז חלק ממשלחת רשמית מטעם משרד התיירות הטייוואני, שנשלחה כדי להציג את טייוואן לקהל הישראלי. אל המשלחת הצטרפו גם שתי נשים משבט האמיס. הן עלו לבמה בבגדים המסורתיים הצבעוניים שלהן, וכל צעד וכל תנועה לוו בחיוך כובש. הקהל הישראלי, שלא הבין מילה משיריהן, נשבה מיד בקסמן.

אמן מקומי מפורסם משבט האמיס אמר לי פעם: “החיוך הוא הדרך שלנו להתמודד עם החיים. לא רק במצבים שמחים, אלא גם  כשאנחנו חווים קושי ואתגר,  אנחנו בוחרים לחייך.”והבנתי – החיוך שלהם אינו רק מחווה, אלא כלי. שפה שמחברת בין תרבויות, שוברת חומות ומזכירה כמה כוח יש בפשטות.

חוקי מוסר קדומים – שבט טרוקו

מי שנוסע מזרחה אל אזור הפארק הלאומי טרוקו לא שוכח את המראה. מצוקי שיש עצומים, לבנים ואפורים, מתרוממים לגובה עצום, ונהר טורקיז זורם בעוצמה ביניהם. שביל צר מתפתל לאורך הקניון, והאוויר הצלול והנקי. זהו אחד המקומות היפים בטייוואן, ושם חיים בני שבט הטרוקו.

הטרוקו היו לוחמים עזי נפש, שהכירו כל שביל נסתר וכל מערה. אבל יותר מהאומץ שלהם, הרשימה אותי מערכת החוקים הרוחניים שלהם – הגאיה.

הגאיה אינה כתובה בספר חוקים. היא מועברת בעל פה, מדור לדור, וכולם מכירים אותה בלב. המקומיים אשר סיפרתי שיתפו אותי כי היא זו אשר קובעת איך לצוד, איך לחגוג, איך לכבד את האבות הקדמונים.

בעולם שבו הכול מתועד, חתום וממוסד, יש משהו מעורר השראה בחוקים שנשמרים בזיכרון המשותף בלבד. כשהייתי בין מצוקי השיש הלבנים, מוקפת עוצמת טבע ובשיחה עמוקה עם בני השבט, הבנתי שאין להם צורך בחוק כתוב. החוזק שלהם טמון באמונה המשותפת – בהסכמה שקטה שכל אחד יודע בלבו מה נכון. יש משהו עוצמתי ביכולת של קהילה שלמה לכבד חוקים שאינם כתובים על נייר, אלא נחרטים בתודעה ומשמשים כקו מנחה לחיים – כמו חוזה בלתי כתוב עם התבונה הקדומה שלהם ועם הטבע.

גורל שמחבר – שבט רוקאי

בדרום ההררי, בין יערות טרופיים ושדות קקאו ירוקים, חיים בני שבט הרוקאי. האזור רטוב ולח, ריח האדמה הרעננה מתפשט אחרי כל גשם, ובין העלים הכבדים אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים הטרופיות.

הרוקאי חיו במשך דורות כציידים־לקטים, כשיערות הגשם שסבבו אותם סיפקו את מרבית צורכי חייהם – חיות בר, פירות ונהרות מתוקים. אך מה שהפך אותם למיוחדים ומפורסמים עד היום היא אומנותם – ובעיקר גילופי העץ המרהיבים. כל פעם שאני מגיעה לאזור שבו הם גרים, אני מרגישה שאני נכנסת למוזיאון חי: לא רק של יצירות העץ שהם ממשיכים לפסל במסורת עתיקה, אלא גם של הטבע עצמו – ההרים, הנהרות והיערות שהם חלק בלתי נפרד מהחיים ומהאמנות שלהם. 

באחד הביקורים שלי באזור שבו הם חיים, פגשתי סבתא רוקאית קשישה. ישבנו אצלה בסלון שכולו עם עבודות עץ מרהיבות שמכין בעלה האומן, ובחוץ פסגות הרים ירוקים, והיא אמרה לי:“כל זר שנכנס לחיים צריך לנהוג בו כאילו הוא כבר בן משפחה. מי יודע – אולי יום אחד באמת יהפוך להיות כזה.”

היא חייכה והוסיפה: “אולי יום אחד הבת שלך תתחתן עם הנכד שלי. מי אנחנו שנקבע את דרכי הגורל?”

דבריה הפשוטים חשפו תפיסה רחבה: בכל מפגש טמון פוטנציאל. אולי לא נדע לאן הוא יוביל, אבל אם נבחר לראות כל אדם כבן משפחה, נרוויח עולם של קרבה וחמלה.

עולם החלומות – שבט בונון

הבונון נחשבים לשבט הציידים הידוע ביותר בטייוואן. אפשר לפגוש אותם גם בהרים הגבוהים וגם בשפלות, ותמיד בולט אצלם החיבור העמוק לטבע. הם מכירים כל צמח ועץ, יודעים לזהות כל קול של חיה וכל שינוי ברוח. כשיצאתי איתם להליכה, גיליתי שהם אינם זקוקים למפות – יש להם דרכים משלהם “לקרוא” את השטח, להבין את הכיוונים ולנווט בדיוק מרשים. החיבור הזה לטבע הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות שלהם, והיה הבסיס לאורח החיים המסורתי שנשען על ציד, חקלאות מקומית ומוזיקה עתיקה.הם נודעים במוזיקה הרב־קולית שלהם – שירה מורכבת, שמתחילה בקול אחד ומתווספים אליו בהדרגה עוד ועוד קולות עד שנוצר מארג עוצמתי. השירה הזו מוכרת כצורת פוליפוניה נדירה ומופלאה.

אבל מה שהדהים אותי אצלם היה דווקא היחס לחלומות. בלילה שבו התארחתי בכפר קטן שלהם, בהרים של דרום מזרח טייוואן, סיפרתי למשפחה על חלום שחלמתי. הם הקשיבו כאילו אני מספרת סיפור חיים ממשי, ואז החלו לפרש אותו. “החלומות הם כמו מצפן ואפשר ללמוד מהם המון. הם טומנים בתוכם גם מסרים מעולמות גבוהים יותר מאיתנו״, אמר אחד מהם.

הבנתי – אצלם החלום אינו אשליה, אלא שער. דרך להקשיב לתת־המודע, ואולי גם לקול האבות. זה היה שיעור על חשיבות ההקשבה – לא רק למה שאנחנו אומרים, אלא גם למה שמתחבא בתוכנו.

אומנות ואירוח – שבט פייוואן

במחוז פינגטונג, בדרום הטיפוסי והחם של טייוואן, מתפרשים שדות ירוקים של קקאו ופירות טרופיים אקזוטיים. האוויר לח, והריחות המתוקים מתערבבים זה בזה. שם חיים בני שבט פייוואן, הידועים באמנותם העשירה.

הפייוואן יוצרים חרוזי זכוכית צבעוניים – יצירות עדינות הנחשבות לאוצרות תרבות של ממש. כל חרוז מספר סיפור: על משפחה, על אירוע חיים, על קשר עם האבות הקדמונים. החרוזים עוברים לעיתים מדור לדור, והם יותר מתכשיט – הם סמל של שייכות, זיכרון וזהות. בכל ביקור בכפרי הפייוואן אני רואה כיצד החרוזים הללו ממשיכים להיות חלק מהחיים, נענדים בגאווה בטקסים, בחגים וגם בחיי היומיום.

אבל לא פחות מהאמנות נגע בי האירוח. הגעתי לכפר קטן, ותוך דקות מצאתי את עצמי ליד שולחן עמוס כל טוב. שירים, ריקודים, צחוק מתגלגל – האירוח אצלם אינו רק נדיבות, אלא טקס של שייכות. על השולחן הונחו מנות מסורתיות: אורז עטוף בעלי במבוק, דגים שצדו בבוקר באגם סמוך, ירקות בר קלויים על גחלים. הטעמים היו פשוטים אך מלאי עומק, כאלה שנולדו מחיבור ישיר לאדמה ולמים שסביבם. כל ביס לווה בסיפורים, וכל כוס שהוגשה סימלה יותר מאוכל – היא הייתה הזמנה להיות חלק מהקהילה, גם אם רק לערב אחד.

שורשים וזהות – שבט אטאיאל

בצפון ההררי, בין נהרות צלולים ופסגות עטופות ערפל, חיים בני שבט אטאיאל – אחד העתיקים בטייוואן. ההרים שם חדים וקרירים, והשקט נשבר רק בצליל המים הניתזים על הסלעים. לא רחוק משם נמצאת העיירה וולאי – מילה שפירושה “מעיין חם” בניב המקומי של בני השבט. המעיינות החמים שנובעים מהאדמה מזכירים עד היום את הקשר העמוק של האטאיאל לטבע שסביבם: האדמה, המים והאוויר שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים.

האטאיאל מוכרים בקעקועי הפנים המסורתיים שלהם. לנשים – הקעקוע סימן שליטה במלאכת האריגה; לגברים – מיומנות בציד. אלה לא היו סתם סמלים, אלא חלק מטקסי מעבר לבגרות. כדי לזכות בקעקוע, נער היה חייב להוכיח את יכולתו לצוד ולהגן על משפחתו, ואילו נערה נדרשה להפגין שליטה מלאה באריגה – מלאכה שהייתה הלב של חיי היומיום. רק לאחר שהצליחו במשימות הללו, קיבלו בני הנוער את הקעקוע על פניהם, כסימן שהם ראויים להיקרא מבוגרים.

היום, קעקועי הפנים הללו אינם חוקיים עוד בטייוואן, אך בני האטאיאל ממשיכים לראות בהם סמל זהות חשוב מהעבר – חלק מההיסטוריה התרבותית שלהם שהם גאים בו ושאותותיו עדיין נוכחים בסיפורים, בטקסים ובתמונות של זקני השבט. מהם למדתי שיעור על גאווה בזהות – על היכולת לשאת את העבר גם אם הוא כבר לא חלק מהווה. זה הזכיר לי את האמרה היהודית העתיקה: “דע מאין באת ולאן אתה הולך.” לא לשכוח את השורשים, גם כשהחיים מתחדשים ומשתנים, אלא לראות בהם מצפן שממשיך לכוון את הדרך קדימה.

מתנות לחיים

בכל פעם שאני חוזרת מהכפרים, אני לא חוזרת אותה אחת. החיוך של האמיס, הגאיה של הטרוקו, דברי הסבתא מהרוקאי, חלומות הבונון, האירוח של הפייוואן והגאווה בתרבות של האטאיאל – כל אלה נצרבים בי.

עבור ישראלים, המפגש עם שבטי טייוואן נתפס לרוב כמשהו רחוק ואקזוטי, ממש כמו עולם אחר. אבל דווקא שם, בלב ההרים, גיליתי דבר מפתיע: רבים מבני השבטים יודעים על ישראל, קוראים בתנ״ך, ואפילו נושאים תפילות לשלום העם בישראל.

במיוחד אני זוכרת חוויה עם בני שבט הבונון: כשהגענו לכפר בהרים, הם קיבלו את פנינו בשירה ובחיוך. חלק מהצעירים לבשו חולצות שעליהן כיתוב בעברית – “הללויה”. לרגע אחד, האקזוטי והרחוק הפך קרוב ומוכר. זהו רגע שבו המרחקים מתקצרים, והלבבות מתחברים.

ואולי זה השיעור הגדול מכולם: במבט ראשון, עולמות אלה נראים שונים, כמעט זרים. אבל אחרי אינספור מסעות ומפגשים, הבנתי – מאחורי השוני מסתתרת אוניברסליות.

החיוך, החוקים שבלב, הכנסת האורחים, הסיפורים – כל אלה קיימים גם אצלנו, רק שלפעמים הם נשכחים בתוך הרעש של היומיום. דווקא המסע הרחוק אל ההרים והחופים של טייוואן הזכיר לי את מה שחי גם בשורשים שלי.

וכשאני משתפת את החוויות האלו עם אחרים במסעות שאני יוצרת, אני רואה את אותו הדבר קורה גם להם – הפשטות, השבטיות והשורשים נוגעים בלב ומזכירים לנו אמת אוניברסלית אחת: כולנו רוצים להרגיש שייכים, שמישהו מקשיב לנו, ושמישהו פותח לנו את הדלת בחיוך.

מתכננים ביקור בטייוואן ורוצים להפיק ממנו את המירב?

מתחילים פרויקט הקשור בטייוואן וזקוקים לייעוץ והכוונה?

לכל עניין ושאלה אנחנו מזמינים אתכם ליצור איתנו קשר.

להזמנת הספר ״החיים כחלום - סיפורים, סודות ומסעות מטייוואן״ לחצו כאן.