טייוואן מבעד לעיניים ישראליות – מרים אנגל

נפגשנו בזום לשיחה חוצת יבשות עם מרים אנגל - רקדנית, כוריאוגרפית ויזמת ישראלית, שעומדת מאחורי ערב מיוחד בסימן טייוואן כחלק מפסטיבל המחול הבינלאומי בירושלים. הפעם הפורמט שלנו קצת אחר, אבל מבטיחים שמרתק לא פחות :)

ספרי קצת על עצמך, הרקע שלך, איך הכל התחיל?

אני רקדנית - זה הטייטל הראשון שלי, למרות שבשנים האחרונות אני גם כוריאוגרפית ואומנית רב-תחומית. מגיל צעיר החיים שלי היו מלווים בריקוד. סבתא שלי היא דורה מושנובה - רקדנית מפורסמת בבולגריה וחלוצה של המחול המודרני, והתחלתי לרקוד כבר בגיל שלוש. כשהייתי בת עשר כבר ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. רקדתי בלהקות גדולות בארץ ובעולם, ובהמשך הבנתי שהכוח שלי הוא גם ביצירה, אז התחלתי להגדיר את עצמי ככוריאוגרפית. בשלב הבא הבנתי שאני גם יזמת - לא רק יוצרת בתוך הפלטפורמה, אלא גם בונה את הפלטפורמה עצמה. הקמתי בית ספר, מוסד תרבות בירושלים, הפקתי פרויקטים בינלאומיים. גולת הכותרת היא הפסטיבל הבינלאומי למחול סולו בירושלים, שיתקיים בקרוב בפעם הרביעית. אני מרגישה שהפסטיבל הזה הוא ממש הביוגרפיה שלי, כי הוא מאגד את כל השלבים שעברתי.

איך נוצר החיבור שלך לטייוואן?

זה קרה כמעט במקרה. הפסטיבל בינלאומי ובכל שנה אנחנו מזמינים אמנים מכל העולם. תמיד ניסיתי להביא אמנים לא רק מאירופה וארה״ב, וכבר מהשנים הראשונות היו הצעות מטייוואן, אבל זה היה קשה מבחינה פרקטית ותקציבית. בשנה שעברה פנתה אליי אמנית טייוואנית - ד״ר צ׳יה רו שן (Chai Ju Shen) - וכתבה לי שאחרי אירועי השביעי באוקטובר היא מרגישה שהיא צריכה להגיע לירושלים. היא מתעסקת בריקוד במרחב הציבורי ובנושאים של ריפוי דרך מחול, והחיבור איתה היה מיידי ומעבר למילים. הפנייה שלה פתחה דלת - גם אליה וגם לתרבות הטייוואנית בכלל. בסופו של דבר, השגרירות מאוד תמכה והיא הופיעה כאן והביאה איתה אנרגיה עוצמתית.

את מדברת על “תפיסת גוף” שונה במזרח. איך זה מתבטא אצל הרקדנים הטייוואנים?

מצד אחד יש שם טקסיות ושמרנות - למשל איך נותנים כרטיס ביקור בשתי ידיים, איך מגישים מתנה. יש שפת גוף מאוד טקסית, לפעמים קצת מרוחקת לעומת הישירות הישראלית. מצד שני, בריקוד יש ירידה לפרטים הכי קטנים. התנועה הולכת עד קצות האצבעות והשיער. בתוך השקט הזה יש אש, וזה מתחבר גם למיקום של טייוואן - מושפעת מסין, אבל גם מחפשת זהות וחיבור עם המערב. זה מזכיר לי את ישראל. מצד אחד שמרנות, ומצד שני התפרצות.

צילום: דור פזואלו

ביקרת בטייוואן באפריל 2025. איך הייתה החוויה שלך כאן?

הייתי בטייוואן שבועיים. השתתפתי בפסטיבל מחול בינלאומי כדי להיחשף לאמנים, וגם קיימתי הרבה פגישות עם מנהלי מוסדות תרבות, להקות ואמנים עצמאיים. ההרגשה הייתה כמו להיכנס לעולם אנימה - הכול צבעוני, חמוד ושובב, אבל גם עוצמתי. אחת החוויות המיוחדות הייתה מופע של להקת המחול Meimage Dance שתיאר שוק טייוואני ססגוני. הסאונד היה ממש מהרחוב, הרקדניות דיברו עם הקהל ואפילו זרקו לי ביצה משומרת שלקחתי איתי לישראל. הרגשתי שבהתחלה יש ריחוק, אבל מהר מאוד נפתחת חמימות גדולה.

יש מקום או חוויה בטייוואן שלא תשכחי?

כן! ביקרתי עם הכוריאוגרפית מינג שן קו (Ming Shen Ku) בבריכות הגופרית בבייטאו (Beitou). נכנסנו לבריכה הנשית, והיא לימדה אותי איך להיכנס למים הקרים: לשים יד על הלב, יד על הבטן, לנשום ולהיכנס לאט. זה היה אקט קטן אבל עבורי כמעט טקס רוחני. במרחב הנשי הזה, שבו כולן עירומות, נוצרה תחושת אחדות עמוקה. מצד אחד זה רגע מאוד פשוט של נשים שיושבות יחד במים ומדברות בשקט, ומצד שני זה יצר בי תחושה שאני חלק ממעגל גדול יותר. מין חיבור רחב לנשיות עולמית.

זה גם היה שונה מהחוויות שהכרתי במדינות אחרות. בישראל החשיפה של הגוף מלווה בהרבה שמרנות, ובהולנד הסאונות הן שגרה יומיומית. אבל בבייטאו הייתה תחושה אחרת - טבעית, שקטה, מאחדת. עבורי זו הייתה חוויה תרבותית ורוחנית כאחד. רגע שבו השמרנות החיצונית נשברת, ומתחתיה מתגלה חום עמוק, קבלה והזמנה להתחבר.

חוויה נוספת הייתה בלילה הראשון שלי בטייפה, בשכונת וואן־חואה (Wanhua). יצאתי לסיבוב עם מישהי, ובסוף המפגש אמרתי לה שאני יודעת את הדרך החזרה ואסתדר לבד. הגעתי עם המטרו לתחנה הנכונה אבל כנראה שעשיתי איזו פנייה לא נכונה למלון והלכתי לאיבוד. התחלתי להסתובב במעגלים, הבטריה של הטלפון שלי אזלה, מסביב חשוך מאוד והכול כמובן בסינית. אמרתי לעצמי: ״אוקיי, נשימות עמוקות, מה עושים מכאן?״. פתאום ראיתי איזו מסעדונת - מקום קטנטן עם שולחן אחד בחוץ וחבר׳ה שיושבים מסביבו עם אוכל. ניגשתי אליהם ושאלתי אם הם מדברים אנגלית ואולי הם יודעים איפה המלון שלי. אחד הבחורים התחיל להסביר לי, ואז הסתכל אליי ושאל: ״רוצה להצטרף אלינו לארוחת ערב?״. אמרתי ברור! בינתיים הם נתנו לי מטען לטלפון, התיישבתי איתם ובילינו יחד את כל הערב - כולל הרבה אוכל הכי מקומי ואווירה ממש משפחתית. הייתי קצת בשוק - מי היה מדמיין שאני בטייוואן כשזה הרגיש הכי ישראלי שיש?

יש משהו מהתרבות הטייוואנית שהיית רוצה להביא לישראל?

בישראל יש הרבה חום ופתיחות - אנחנו outgoing, אנחנו מארחים ואנחנו חמים, וזה חלק מהקסם שלנו, אבל לפעמים חסרה לנו טקסיות. בטייוואן כל מפגש מתחיל בטקס קטן - הענקת מתנה, כרטיס ביקור, רגע של התכנסות. אני מאמינה שזה יוצר כבוד הדדי וחיבור אחר, והייתי רוצה שנאמץ יותר טקסיות כזו גם בישראל.

בבלוג שלך קראתי שמקובל להביא מתנות, אז קניתי מראש כל מיני דברים כמו שמן זית, תמרים, תיקים מיוחדים. בטייוואן היו לי עשרות פגישות ובכולן היה הטקס הזה של העברת המתנה. זה רגע כזה של התכנסות: האדם שמולך מתמרכז אליך, ומקבל את המתנה בשתי ידיים. זה כל כך יפה בעיני. אגב, שפת הגוף הזו היא ממש מחול, כוריאוגרפיה: עם המרפקים צמודים לגוף, עם איזו הרכנת ראש - הגוף מספר סיפור. הרגשתי שהטקס הזה מייצר צניעות מאוד מעניינת במפגש עם אדם חדש.

ספרי קצת על מה שצפוי בפסטיבל הקרוב בירושלים.

השנה אנחנו מקדישים ערב מיוחד לטייוואן שנקרא “לילה אחד בטייוואן”. אנחנו רוצים לתת טעימה מהרוח הטייוואנית - קישוטים, פנסים, מוזיקה, וויסקי מקומי. במרכז הערב יופיעו חמישה אמנים מטייוואן, ממגוון גילאים וסגנונות. יהיו מופעי חצר מפתיעים, וגם רצף של שבעה מופעים שונים על הבמה המרכזית. בסוף אני עצמי ארקוד יחד עם מינג שן קו - חיבור בין ישראל לטייוואן. זה יהיה ערב חד־פעמי, צבעוני ומלא חיים.

מה את רואה בהמשך הדרך שלך עם טייוואן?

ברור לי שאחזור. נוצרו קשרים עם אמנים, מוסדות תרבות וגם עם נציגות טייוואן בישראל. החלום שלי הוא ליצור דואטים ושיתופי פעולה בין רקדנים ישראלים לטייוואנים. המחול העכשווי מדבר שפה אוניברסלית, אבל תמיד יש בו גם השפעות תרבותיות, והמפגש הזה יכול להיות עוצמתי במיוחד.

למידע נוסף על ״לילה אחד בטייוואן״ ועל הפסטיבל, ובכלל על תרבות המחול המודרני בטייוואן - קראו את הכתבה המשותפת שלנו עם מרים.

מתכננים ביקור בטייוואן ורוצים להפיק ממנו את המירב?

מתחילים פרויקט הקשור בטייוואן וזקוקים לייעוץ והכוונה?

מעוניינים לשלב בטיול שלכם סיור תרבות מעמיק עם מיטל מרגוליס לין?

לכל עניין ושאלה אנחנו מזמינים אתכם ליצור איתנו קשר.